אדם לאדם אדם

ביום ו’ האחרון התפרסמו בתקשורת ידיעות לפיהן בכוונת הפרקליטות הצבאית לבקש הטלת עונש מוות על הנאשמים ברצח משפחת פוגל באיתמר. לפי הידיעות, הסתיימה חקירתם של החשודים ברצח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר, האחים אמג’ד וחכים עוואר מעוורתא ובימים הקרובים צפוי להיות מוגש נגדם כתב האישום.

ידיעות אלו, אם הן אכן נכונות, מעוררת בארגון אמנסטי אינטרנשיונל דאגה עמוקה. רצח בני משפחת פוגל הינו פשע מחריד, אולם הוצאה להורג הינה עונש שאין לו מקום במערכת המשפט הפלילי של ימינו. עונש המוות הוא צעד אכזרי ובלתי אנושי.

מאז שנות ה-60 לא הוצא אף אדם להורג בישראל,  והחל משנות התשעים חדל צה”ל מן הדרישה להטלת עונש מוות  גם על מחבלים האחראים למותם של רבים. אמנסטי אינטרנשיונל פונה אל צה”ל  לא לשנות את מדיניותו ולא לעשות שימוש בסמכות המאפשרת להעלות דרישה כזו.. לישראל הזכות ואף החובה להביא  לדין חשודים בעבירות פליליות חמורת , אך ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מתנגד לעונש מוות בכל המקרים וללא תנאי.

אמנסטי אינטרנשיונל פועל מזה 30 שנה למיגור עונש המוות ברחבי העולם ומפרסם בכל שנה דו”ח מיוחד העוקב אחרי הטלת עונש מוות והוצאות להורג. על פי ממצאי הארגון ניכרת בעולם כולו מגמה ברורה ועקבית להפסקת השימוש בעונש המוות. במהלך עשר השנים האחרונות ביטלו 31 מדינות את עונש המוות בחוק או בפועל.

מחקרים רבים הפריכו את הטענה כי עונש המוות מרתיע, מצמצם או מונע פשיעה חמורה. הוכח כי עונש המוות אינו יותר אפקטיבי במניעת רצח מאשר עונשים אחרים. עונש המוות הוא עונש אכזרי, משפיל ובלתי אנושי, הוא הריגה מכוונת בדם קר של אדם בידי המדינה ומהווה הפרה בוטה לזכות לחיים כפי שהוכרה באמנת זכויות האדם.

אמנסטי אינטרנשיונל קורא למדינת ישראל להימנע מלדון נאשמים לעונש מוות. בעוד המגמה העולמית  הקוראת להפסקת השימוש בעונש מוות מתגברת, אל למדינת ישראל להצטרף לרשימת המדינות בהן ממשיך ההרג באישור המדינה.

טרוי דייויס הואשם ברצח שוטר בשנת 1989 בסוואנה, ג’ורג’יה, ובשנת 1991 נידון לגזר דין מוות. למרות הרשעתו, ישנו ספק גדול באשמתו של דייויס כיוון שאין שום ראיה ממשית הקושרת אותו אל הרצח, וכלי הרצח לא נמצא. התיק נגד דייויס מבוסס על עדויות, אך מאז משפטו שבעה מתוך תשעת העדים התכחשו לעדותם או שינו אותה, וחלק מהעדים אף טענו שעדותם נלקחה מהם בכפייה משטרתית.

דייויס, אשר כבר שני עשורים דבק בטענה כי הוא חף מפשע, עומד בפני האפשרות לקבל בפעם הרביעית בארבע שנים תאריך הוצאה להורג, לאחר שבית המשפט העליון בארה”ב דחה את ערעורו ב- 28 לחודש מרץ האחרון. בשנת 2007 נותרו לטרוי דייויס פחות מ-24 שעות עד להוצאתו להורג כשועדת השחרורים על תנאי הוציאה צו השעיה למימוש גזר הדין. חברי הועדה טענו שהם לא יאשרו הוצאה להורג עד וכאשר יהיו בטוחים שאין צל של ספק באשמתו של האדם העומד להיות מוצא להורג. מאז, עמד טרוי דייויס בשנת 2008 בפני שתי הוצאות להורג מיועדות אשר נדחו על ידי בתי המשפט.

משנת 2007 שלוש מדינות בארה”ב ביטלו בחוק את עונש המוות בתחומן. שלושת מושלי המדינות שחתמו על ביטול עונש המוות ציינו שהסיבה העיקרית להחלטתם הינה האפשרות שיעשו טעויות שלא ניתן לתקן. מאז שנגזר גזר דינו של טרוי דייויס, למעלה מתשעים איש ברחבי ארה”ב שוחררו מאגף הנידונים למוות לאחר שנמצאו חפים מפשע. בכל אחד מהמקרים, הנאשמים נמצאו אשמים מעבר לכל ספק סביר במשפטם המקורי.

עזרו לנו למנוע את הוצאתו להורג של טרוי דיוויס!

חתמו על עצומה!

חזרו בכם. אם יש בכם שמץ של הגינות, חזרו בכם. אפשר בתוספת התנצלות כנה, אך גם הבהרה לקונית תתקבל

אחרי ההשמצות, תיוג אוכלוסיה שלמה כפושעים ועבריינים, הסתת אוכלוסייה מוחלשת כנגד רעותה, ובעיקר ההתנפלות חסרת המעצורים כנגד החלשים בחלשים – אחרי כל אלה מישהו צריך לבקש סליחה, ובגדול.

דו”ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם לאחרונה בפירוש כי להאשמות הנשמעות בדיון הציבורי בנוגע לפשיעת ה”מסתננים” אין בסיס עובדתי.

זהו דו”ח של הכנסת, לא של ארגון זכויות אדם זה או אחר. הנתונים הינם נתונים משטרתיים, מבוססים וברורים, ולא יכולה להיות מחלוקת על העובדות: שיעור פשיעת האפריקניים הינו נמוך באופן משמעותי ביחס לשיעור פשיעת אזרחי ישראל.

כמובן שכל מי שמכיר את הנושא לא מופתע; מבקשי המקלט המגיעים לישראל אינם פושעים, אינם עבריינים, ובטח לא סכנה לציבור.

לשם הדוגמה, כלל התיקים המשטרתיים אשר נפתחו ב-2009 עומד על 403,515 תיקים. מתוכם, רק 476 תיקים היו תיקי אפריקנים. כלומר, גם אם החלום הרטוב של ח”כ יעקב כץ וחבר מרעיו יתגשם, וכל הפליטים ומבקשי המקלט ייעלמו מישראל במכת ברק, עדיין יישארו 403,039 תיקים לחוקרי משטרת ישראל לפתור.

האם כך נפתור את “בעיית הפשיעה החמורה שהמסתננים הביאו עמם”? מעבר לכך, הנתונים היחסיים מראים כי הפשיעה בקרב הפליטים נמוכה אף משיעור הפשיעה בקרב כלל האוכלוסייה.

בתל אביב למשל, עומד שיעור האפריקנים מכלל האוכלוסייה על 4%, בעוד ששיעור פתיחת התיקים המשטרתיים של אפריקניים הוא נמוך ביותר – 0.72% . ניתן להביא נתונים נוספים מהדו”ח, אך התמונה כבר ברורה. ההפחדות על גל הפשיעה הגואה על ידי הפליטים האפריקאיים מצוצות מהאצבע.

אך לא מדובר בטעות תמימה או בלבול בנתונים. גל ההפחדה מונע על ידי גורמים פוליטיים מקצועיים, שיודעים לנצל את מצוקות השכונות והערים החלשות ידי באמצעות שימוש בדמגוגיה זולה, אינפורמציה שקרית, ובעיקר – יצירת שעיר לעזאזל. לא הפליטים גרמו למצוקות שכונות הדרום בתל אביב – האפלייה בתשתיות ובתקצוב הינה מדיניות הנמשכת עשרות שנים.

הפשיעה בערי הפריפריה לא הגיעה עם הפליטים. היא הייתה שם ותישאר גם אחריהם. אך מנגנון הפניית הזעם כלפי הזרים והאחרים הוא שיטה ידועה מקדמת דינא: הזרים החלשים בכל העולם מכירים זאת היטב, מהשחורים באמריקה ועד בני הרומה בצרפת. התמונה תמיד זהה, וכוללת את תיוג הזרים כ”פושעים”, כ”גוזלי משרות” וכ”אנסים ושיכורים”.

לצערי, גם בישראל ישנם “נציגים אותנטיים” שצוברים פופולריות זולה על גבי הזעם החברתי על הקיפוח ארוך השנים, ומפנים אותו כלפי האוכלוסיות שזה עתה באו.

אם היה לאותם פעילים פוליטיים או לאנשי התקשורת המחרים מחזיקים אחריהם איזשהו עניין לקדם באופן ממשי את שכונות המצוקה, הרי שאת הזעם היו מפנים כלפי קובעי המדיניות. מהם יש לפחד, לא מפליטים חסרי זכויות בארץ זרה. הרי המדינה היא זו שסירבה ליצור מדיניות מסודרת לטיפול בפליטים והפנתה את האוטובוסים של השב”ס לשכונות וערים ספורות, היא זו שמנעה פיזור ונשיאה בנטל.

המדינה היא זו שמונעת אישורי עבודה, ומחייבת את הפליטים לעבוד ללא זכויות ולהדרדר לעוני תחת ניצול קשה. המדינה היא זו שמונעת מהם גישה לשירותי בריאות ורווחה, ומעמיקה אף יותר את המצוקה.

המדינה היא זו שיוצרת כיום את תחילתה של תופעת דרי הרחוב מתוך הפליטים. הפליטים לא הגיעו לישראל פושעים או עבריינים, ואלו המעטים שהינם כאלה היום, הם יצירי כפיה של מדיניות הממשלה עצמה.

כעת, כשהנתונים ידועים והתמונה התבהרה, עליכם, אותם גורמים פוליטיים ואנשי עיתונות מסיתים, להתנצל מיידית. קודם כל בפני השכונות והערים הדרומיות, להם שיקרתם בלא בושה, שם יצרתם טרור ואימה במקום חמלה ומאבק משותף.

לא פחות מכך, עליכם לחזור בכם ולהתנצל בפני החפים מפשע עליהם טפלתם אשמה לשווא. אם יש בכם שמץ של הגינות, חזרו בכם

עודד דינר, מרכז נושא הפליטים ומנהל מחלקת הפעילות והמערכות הציבוריות באמנסטי אינטרנשיונל ישראל

התפרסם לראשונה ב-  Y-NET

מה הייתם עושים על מנת למנוע את מותם של שישה מיליון בני-אדם, בכל שנה? זהו מספרם של המתים מעוני ומרעב מדי שנה ברחבי העולם. מה הייתם עושים? לא מעט, ודאי. כך גם התחייבו מנהיגים מרחבי העולם שאימצו לפני עשר שנים את יעדי המילניום לצמצום העוני והרעב, התחלואה והמוות של אמהות וילודים, והבטיחו סביבה בת-קיימא וחינוך לכול. יעדים שאפתניים, ולצדם תוכנית פעולה. בין יעדיה הובטח צמצום מספרם של החיים בעוני עמוק – כלומר, אנשים שמתקיימים מפחות מדולר אחד ליום – והפחתת שיעורם בחצי עד לשנת 2015. הוסכם כי המדינות העשירות יזרימו תקציבי ענק, והמדינות העניות יעשו בהם שימוש מושכל. יחד, בשותפות גלובלית, ביקשו להבטיח תעסוקה לכול וביעור הרעב.

היום (יום א’) מציינים את היום הבינלאומי למיגור העוני, ומנהיגי העולם שהתכנסו בבית האומות המאוחדות בניו יורק בחודש שעבר על מנת לבחון את מימושם של יעדי הפיתוח למילניום היו רחוקים מרחק רב מרוממות הרוח של תחילת העשור, רחוקים מרחק רב ממימוש ההבטחה לחלץ מיליונים מחיים של עוני מצמית. מעט נעשה: אומות העולם לא נענו לאתגרים שלפתחן.

עשר שנים חלפו, והעוני עדיין קוטל מיליונים ברחבי העולם. בכל תשעים שניות מתה יולדת – יותר מ-25,000 נשים בחודש האחרון בלבד. עד סוף השנה ימותו כ-300,000 נשים, מרביתן חיות בעוני או במדינות מתפתחות. עוני ואפליה מביאים למותן המיותר של נשים מסיבוכים של היריון ולידה, רובם היו יכולים להימנע לו זכו אותן נשים לטיפול הולם, זמין ובר-השגה. במקומות רבים, טיפול מיילדי אינו זמין או נגיש לנשים החיות בעוני ובאזורים נידחים. כשנשים החיות בעוני מתקשות לשלם בעבור טיפול רפואי חיוני, כשהן מתקשות לגייס את דמי הנסיעה באוטובוס למרפאה הקרובה, גורם העוני למוות מיותר של נשים וילודים. יותר ממיליון ילדים מתייתמים מדי שנה בעת לידתם, ועל הממשלות ברחבי העולם מוטלת החובה להעניק לנשים טיפול רפואי הולם ונגיש, להטות אוזן לקריאתן – הבטיחו את בריאותנו.

עשר שנים חלפו, ומאירופה ועד אפריקה ממשלות מפרות את זכות תושביהם לדיור נאות, לחיים חופשיים מפינויים בכוח בחשכת הלילה והריסת הבית הדל. כמיליארד בני אדם חיים היום במשכנות עוני, ללא מים זורמים, ביוב או חשמל, ללא חינוך או שירותי בריאות, ללא השירותים והתשתיות שימנעו התדרדרות לעוני מנוול. בבקתות ובפחונים מתגוררים שני מיליון נשים, גברים וילדים במשכנות עוני סביב ניירובי בירת קניה, תחת איום מתמיד של פינוי בכוח. 150 תושבים חולקים תא שירותים אחד בתשלום. לא שילמת – ופעמים רבות אין בכיסם של התושבים הפרוטה הדרושה – נותרה לך סמטה חשוכה ומזוהמת כמוצא אחרון. מחלות מידבקות המתפשטות בקלות, אלימות, הפחד מפני פינוי שרירותי, כולם נובעים מהעוני שבו הם חיים ומנציחים אותו. אדישותן של ממשלות לחיי העוני בפחונים המצחינים, האטימות הגמורה לשוועתם של התושבים, לדרישתם להישמע כאשר דנים בגורלם, כל אלו מבטיחים כי הם וילדיהם לא יוכלו להיחלץ מעוניים.

עשר שנים, וחרף ההבטחות לצמצם את העוני, מעט נעשה. שינוי של ממש מחייב התגייסות משמעותית, מעשים ולא הצהרות חלולות. בני אדם וזכויותיהם חייבים לעמוד במרכז המאמצים להכחדת העוני. בריאותן של נשים תובטח וחייהם של שוכני משכנות העוני ישתנו רק אם ממשלות יציבו יעדים מחייבים שלצידם מנגנוני פיקוח חזקים. העוני יצטמצם כאשר מדינות יכירו בזכויות תושביהן ובחובתן שלהן לפעול בנחישות ובשקיפות גמורה להבטחת זכויות אלו. עוני יצטמצם כאשר זכויות האדם תהיינה בלבם של יעדי הפיתוח. ראשית מיגור העוני בביעור האפליה וההדרה, בביעור האטימות של ממשלות לצרכי בני אדם. ראשית מיגור העוני בהבנה כי את הדין יש לתת בפני מיליוני העניים והרעבים. על ממשלות העולם, עשירות ועניות כאחת, לשמוע את קולם של אלו המבקשים להיחלץ מחיי דלות ומחסור.

האם בעוד חמש שנים יצומצמו העוני והרעב העולמיים כדי מחציתם? לא די בהבטחות, יש צורך במעשים. זו העת להעמיד את זכויות האדם במרכז.

הכותב הוא מנכ”ל אמנסטי אינטרנשיונל-ישראל, פורסם לראשונה בכלכליסט